מהיכן צומחת האהבה?

ט"ו באב – מהיכן צומחת האהבה? / עמי ברעם

"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב וכיום הכיפורים"

תענית, ד' , ח'

השבוע יחול חג האהבה היהודי של כל הזמנים – הידוע בכינויו ט"ו באב. מלבד ההסבר הידוע על כך שיצאו בנות ישראל לחפש את זיווגן בשדות ובכרמים, הארי ז"ל הקדוש מסביר כי ביום זה הירח מלא, ומכיוון שעם ישראל נמשלו לירח, זהו יום חג האהבה של ישראל כולו.

ההתבוננות על הירח יכולה להעניק לנו מבט מדויק על הזוגיות, מתמלאת וחסרה, חסרה ומתמלאת, משנה צורתה, מתרחבת, צרה ושוב חוזר חלילה, ועם כל אלו – היא המאור הגדול של חיינו.

אין טעם לדבר על התיקון ועל חגיגות האהבה כאשר מדחיקים את החורבן. חודש אב הוא חודש שממעטים בו בשמחה, ורק לקראת ט"ו באב מתחילים להניע חזרה את גלגלי השמחה התקווה והאופטימיות.

שלושת השבועות שלפני ט באב, הם שבועות קשים וכבדים. לאחריהם, בתשעה באב חרב לעם היהודי הבית המאחד, אליו נשאו עיניים מכל מקומות העולם. אליו עלו שלוש פעמים בשנה ומילאו אותו בתפילות וכוונות טובות. גם בבית שלנו, כבני זוג אנו חווים כל מיני סוגים של חורבן. במיוחד זוגות מעורבים דתיים וחילוניים לעיתים כל ויכוח קטן עלול להתלהט למקומות שלא רצינו ולאיים להחריב את כל שבנינו עד היום במאמצים מרובים. נושאים שנראים לבן זוג אחד כשוליים לפתע אצל בן הזוג השני ייחשבו למלאי משמעות, ואם האחד לא יבין ויכיל את השנייה או להיפך – תידלק מיד אש החורבן, והמחלוקת תאכל כל חלקה טובה שנבנתה עד עתה.

בשעת המשבר, אנחנו יכולים לפעול בשלוש צורות:

לפעול כקורבן. בדרך כלל האנשים שחשים קרבנות של האחרים בזוגיות, או באופן כללי, בעבודה במשפחה וכדומה הם אנשים שאוהבים לחפש אשמים. לזרוק את האחריות על מישהו אחר ובכך להצדיק את חוסר הרצון או היכולת שלהם לתפוס את המושכות ולהסיט את העגלה אל הדרך.

להמתין בסבלנות עד שיעבור הגל –  דוד המלך מספר – כל משבריך וגליך עלי עברו, האדם יודע שיום אחד העניינים ישתפרו, הוא אופטימי לגבי העתיד, אך בהווה הוא נושא על עצמו את תקלות הזוגיות. הוא בעצם סופג את מה שקורה, מרכין ראשו בפני הגל עד שהכאב יעבור. אני מתרשם שהאדם הזה אכן בעל תקווה ובעל סבלנות, אך האם פתר משהו בכך? האם הבעיה לא תשוב מחר? הידיעה שישתפרו העניינים לא מועילה כשהיא עומדת בפני עצמה. ולכן –

הצורה השלישית היא לפעול באמונה כאדם הקם מעפר – אדם המזהה הזדמנויות. כל משבר הוא הזדמנות – זו לא קלישאה, בדומה לאשה שיושבת על המשבר ואז יולדת את פרי האהבה שלהם, בדומה לעם ישראל שחרב לו הבית אך מאמין כל יום שייבנה שוב, כך גם האדם הזה מבין, כמו באמצעות ההצלחה כך באמצעות הכישלון, לומדים על בשרנו והופכים את הכאב למנוע, את הניתוק לקשר, ואת הריחוק לקרבה.

האם יעזור לנו להאשים את בת הזוג בכך שהחליטה לחזור בשאלה? האם יועיל אם נתלונן יומם וליל על הגבר שהחליט בין יום להיות דוס? אצל זוגות מעורבים דתיים וחילוניים המצב היומיומי בפני עצמו מאד עדין ורגיש, אם לא נדע להיבנות מתוך החורבות שלנו, יתכן ולא נצליח להחזיק את הבית, את הזוגיות ואת המשפחה.

האחריות מוטלת עלינו, והיא נמצאת בכח הרצון ובכח הבחירה. אנחנו לא צריכים לפתור את כל הבעיות, כמובן שנצטרך ללכת לייעוץ, לשאול, לקבל הכוונה, אבל עלינו לבחור, האם להיתקע בתשעה באב, בחשכת הלילה, או להתמיד בעבודת המידות שלנו בסבלנות ובאורך רוח עד יאיר שוב הירח ותבוא האהבה.

ט"ו באב הוא יום השראת השכינה, יום של גאולה ותיקון הפגמים, של התקרבות ואהבה.

בחגים וימים טובים אחרים ביהדות, אנו זוכים לאיזושהי הופעה מחודשת של מעלה רוחנית, הזדככות (יום הכיפורים למשל, פורים ) או אפילו נס שמתגלה כמו בחנוכה. כאן בט"ו באב, לכאורה לא קרה לנו שום נס או פלא, אלא סך הכל חזרנו ממצב של חורבן למצב של בניה, של תיקון, של להאמין בטוב שיכול לצמוח, בהתקרבות. וזה הסוד, אין משהו חדש שצריך להיבנות או דרגה חדשה אליה אנו זקוקים להגיע, פשוט להיזכר בטוב שבנו, בטוב שנמצא אצל בן הזוג שלנו, בטוב של כל מה שבנינו ביחד ולחזור לשם.