הבן שלי חזר בתשובה

בגיל 17 הבן שלי רועי החליט שהוא חוזר בתשובה. עדי בת 52 מספרת. זה היה לפני 10 שנים .

איני יודעת אם זו היתה החלטה של כובד ראש. בעיני באותה תקופה הוא היה פשוט ילד מבולבל.

אני אמא – שמתי לב לשינויים שבו. הוא ילד חברותי והתחיל ללכת לתנועת הנוער – לצופים – במסגרת טיול פגש חברים מתנועת נוער של בני עקיבא. ושמר איתם על קשר. הם גרים שכונה לידנו. ראיתי שהוא מתחיל להסתגר מפנינו. נועל את הדלת. בודק כבדרך אגב  את האריזות של האוכל שאני קונה ומבשלת. אמא מרגישה את הבן שלה. כשנכנסתי לחדר שלו לקחת כביסה סידרתי את המיטה שלו וראיתי סידור מתחת לכרית. לא יודעת מאיפה הביא אותו – לנו לא היה בבית.

עדי נאנחת – מותחת את גבה – מביטה למעלה – וממשיכה לספר " אנחנו לא בית חילוני גמור – יש כבוד למסורת – מבית סבא וסבתא – חוגגים חגים, אוכלים יחד בשבת, אבל לא שומרי מצוות. "

התלבטתי  – לפנות אליו ? – הוא בגיל ההתבגרות – השתנה לו הקול, הגוף עובר שינויים, אולי זה זמני, חשבתי לעצמי – למה להתחיל לדבר איתו על זה אם גם ככה אולי זה ענין חולף חלק מהמרד שלו כמתבגר. ומצד שני חשבתי איך ואם לספר לבעלי – הוא עסוק כל כך בענייני פרנסה וגם אמא חלתה והוא טרוד – למה להוסיף לו את הסיפור הזה ?

האם הבן שלי חזר בתשובה? איך אפשר לדעת? אם מי אוכל להתייעץ על כך? הוא ילד אמצעי – הבת הגדולה כבר בצבא עסוקה בענייניה  – לא נראה לי שהוא יפנה אליה או יספר לה . והבת הקטנה עסוקה בשעורי הריקוד שהם כל עולמה.

פניתי לחברתי הטובה – יש לה ילדים בגילי – היא נבהלה כשסיפרתי לה – התגובה שלה היממה אותי – היא התייחסה לכך בהיסטריה כמעט – איך אני לא עוצרת את זה! איך אני מסכימה! זה יהפוך לי את הבית! ועוד הפחדות ומראות שחורים – הבנתי אח"כ מאין נבעה התגובה שלה – רונית חברתי הטובה היתה אמורה להנשא לאבינועם לפני כמעט 20 שנה  –  ולפני החתונה שכבר תוכננה הוא החל לשים כיפה וציצית – הוריה הכריחו אותה לעזוב אותו – אמרו לה שזה לא בשבילה שזה יהרוס לה את המשפחה – כנראה החזרתי אותה למקום הזה בחייה – של הילדה המאוהבת שנאלצת לעזוב את בחיר לבה   — והיא האשימה את הדת. נגעתי בפצע פתוח שחשבתי שכבר החלים בלבה. הצטערתי על כך אבל הבנתי שגם היא לא הכתובת עבורי. באותו רגע גמלה החלטה בליבי – הבן שלי לא יסתובב עם הרגשה כזו שנים על גבי שנים – של החמצה. הוא יותר מדי חשוב לי. אני חייבת לעזור לו.

חזרתי הביתה ובאותו יום נכנסתי לחדרו של עדו – ישבתי לידו על המיטה ואמרתי לו – משפט אחד – שבדיעבד הציל לנו את המשפחה – "עידו אם אתה רוצה לשמור מצוות אנחנו נקבל אותך תשתף אותנו אנחנו נעזור לך" . את התגובה שלו אני לא אשכח – הוא פתח את היד הקפוצה שלו – וראיתי שבתוכו יש כיפה – הוא פשוט הוריד אותה כשדפקתי בדלת והחביא אותה מפני. הוא שם את היכפה על הראש והתחבקנו. הרגשתי שהוא רעד. או שזו הייתי אני?

המשימה הבאה שלי היתה לספר לבעלי – יורם הוא איש מיוחד – מאוד משפחתי אוהב את ילדיו אוהב אותי חרוץ מאוד אבל יש דבר אחד שהוא לא מצליח ואולי לא רוצה ואולי לא יכול – כך התחנך – וזה ענין ה"מה יגידו?" מה יגידו השכנים? מה יגידו הדודים? מה יגידו החברים?

ישבתי איתו בערב בסלון כיביתי את הטלוויזיה ואמרתי לו – יורם – עדו שלנו עובר שינויים  – ואנחנו צריכים לעזור לו. הייתי נחרצת – הוא שם לב לקול שלי שרעד מעט אך היה נחרץ – ולמבט החודר – יורם אנחנו נעזור לעדו שלנו הוא במקום הראשון – ולא אף אחד אחר – ראיתי שהוא נלחץ – ואמרתי לו – אל תדאג הוא לא חולה הוא בסה"כ חוזר בתשובה. כנראה. הוא סקרן והתחיל לשמור מצוות בסתר ואני רוצה שירגיש נוח בבית. ומול כל העולם.

יורם קפץ שפתיים וראיתי אותו מנסה לעכל את מה שאמרתי. ראיתי בדמיוני את הגלגלים שלו בראש מסתובבים ואיך הוא מסביר את הענין לשכן לחברים לאמא שלו – הוא נלחץ מאוד – התגובה שלו היתה חריפה הוא החוויר ממש ונשען על הספה עם אנחה כבדה. הרגשתי ששמתי לו בלוק על הראש. אמרתי לו:  "בא נניח לזה לשקוע אצלנו ונדבר מחר" – שתינו כוס תה והלכנו לישון – מי נרדם באותו לילה? לא בטוחה שישנו כמעט באותו הערב – כל אחד ומחשבותיו.

בבוקר עדו קם עם התארגן ובא למטבח עם הכיפה על ראשו – חייכתי אליו – יורם כבר יצא לעבודה מוקדם יותר – אך אחיותיו ראו אותו – הגדולה צחקה והרימה גבה. הקטנה שאלה בישירות – מה אתה דתי עכשיו? (איך אני אוהבת את הישירות של הקטנטנים) ואני עניתי במקום עידו שהיה מאובן – "כן עדו שלנו דתי עכשיו" . העברתי נושא ואמרתי בליבי – הזמן פה חשוב – ניתן להם לעכל . עם הזמן נבין כולנו מה זה אומר.

ליורם לקח כמה שבועות לפתוח את הנושא עם החברים שלנו – וגילינו שעוד 2 זוגות מתמודדים עם סוגיה דומה במשפחה שלהם . והבנות שלי מתייחסות לעניין בטבעיות יחסית. מבחינתן עידו זה עידו אח שלהן ואין הבדל מיוחד.

עידו התלבט עוד זמן רב על דרכו האמונית. למדנו מהשיחות איתו שהבן שלנו בעל מחשבה חריפה יצירתית ומרתקת בכל הקשור לאמונה לחיים שלנו לעבר ולהווה.

בדרכו הביישנית והחיננית הוא לא ביקש ולא דרש מאיתנו שינויים בבית. אך כשנמנע מלאכול כי הוא "לא רעב" הבנתי שמפריע לו ענין הכשרות ועשיתי עבורו כמה שינויים שסיפקו אותו – ולא היו קשים מדי עבורי. יורם עיקם את הפרצוף ואני חזרתי על המשפט הראשון שהוא המלווה אותי ומקל עלי – "אנחנו נעזור לך עדו"

בשבת הוא דאג ללכת לחבריו הדתיים – הבנתי שזה בסדר – לא להכריח אותו להתאים לנו ולא אותנו להתאים לשמירת השבת שלו.

ומה היום – ? הוא התחתן. עם בעלת תשובה כמותו – יש לנו נכדה מהממת. מלכה שמה. אנחנו אוהבים מאוד את משפחתו . משתדלים להיות סבא וסבתא מפנקים. מתרכזים במיפגשים המשפחתיים בחווית הביחד ולא במה אוכלים או איך מתלבשים.

לפעמים אני חושבת מה היה אילו – מה היה אילו עדו לא היה חוזר בתשובה מה היה קורה אילו לא היינו מקבלים אותו ומנסים לשכנע אותו להשתנות מה היה קורה אילו היינו נלחצים ומסתירים את התהליך מהחברים והמשפחה – מה היה קורה אם רונית חברתי היתה מתחנת עם אבינועם? וואוו – איזה עולם משוגע – כל כך הרבה אפשרויות – והסוף יש מציאות אחת – שאיתה התמודדנו – ולעולם לא נדע מה היה קורה אילו…

להגיד שאין בעיות? יש ויש. האתגרים תמיד יהיו. נצמדים לאהבה לילד שלך ומוצאים פתרון. מתפשרים כשצריך. ובעיקר גאים בו על מה שהוא. עדו שלנו האהוב. שאוהב ומכבד אותנו. ומצא לעצמו חיים משלו – שטובים עבורו. עם אמונה משלו. שמתאימה לו. ולא פוגעת בנו.

מה למדתי בעשור האחרון ? שאני אמא שעושה כל שביכולתה עבור משפחתה. שגידלתי ילדים שיש להם רצון משלהם אך עם הערכים שחינכתי אותם. שיש אתגרים בחיים שמביאים אותנו למקומות חדשים. לא לפחד משינויים. הם יקרו ואנחנו נסתגל. ובעיקר שאני אשה גאה במפעל חיי – הרי זו משפחתי האהובה – גאה ונפעמת מכל ילדי. מבן זוגי מהחברים שבדרך. גאה בעצמי על הדרך שעברתי ועוד אעבור.