מאז שאני זוכרת את עצמי מאוד אהבתי חגים ומסורות של חגים. למרות שאני חילונית גמורה, אהבתי להתלבש חגיגי, אהבתי את הארוחות המשפחתיות, את השירים של כל חג,  את החגיגיות, את הטון של אמא שלי כשאמרה – 'שנה טובה' בסוף הצום. אפילו אהבתי להיכנס לבית הכנסת לשמוע את השופר, אהבתי את החופש, את הנסיעות והטיולים, הים והבריכה. אהבתי להרגיש את ההבדל בין חול לקודש, להרגיש שהימים האלה של החג, הם שונים. אגב, אצל עמית, אני לא זוכרת שבאמת היה אכפת לו יותר מדי.  עד שהוא נעשה, כאמור, חרדי.

ופתאום יש המון מצוות ומנהגים, ו'צריך'ים ו'אסור'ים, ולכל דבר יש מטרה וכוונה ומהות ובמקרה של בעלי, יש גם זלזול בכל מה שהיה אצלו לפני החזרה בתשובה. ומתוך כל ההתמודדויות, השנה פתאום גיליתי שבלי ששמתי לב, כבר 6 שנים שלבעלי יש מונופול על החגים.

לחץ להורדה במתנה 5 מאמרים לזוגיות מעורבת ומאושרת >

הוא לאומן – אני עם הילדים לבית מלון

עם קול השופר של ראש השנה, החלוקה כבר ברורה וידועה מראש: הוא לאומן ואני והילדים לאמא שלי. אני מודה שאני לא מתחברת למנהג אומן אבל מפרגנת לו אותו. מה שכן, ברור לו שבמשפחה כמו שלנו, הוא נוסע למינימום האפשרי – יוצא הכי מאוחר שניתן וחוזר הכי מוקדם, וגם אומר תודה. ככה יוצא שבמוצאי שבת שלפני החג, הוא מתרוצץ ואורז את עצמו לאומן, בזמן שאני והילדים אורזים לבית מלון עם סבתא.

בראש השנה האחרון, התפנקנו בים ובבריכה, עלינו רק במעלית שבת ובירכנו על כל הסימנים של החג. מדי בוקר, לפני שהחלפנו לבגד ים, ביקרנו בבית הכנסת שהיה מלא מפה לפה בעיקר בתיירים יהודיים. לקחנו סידור וחיכינו לתקיעות השופר. הילדים עקבו אחרי התפילה (כי יש להם מושג מה הם קוראים שם בסידור. אני רק עושה פרצוף רציני ומהנהנת לאישור). ואז זה הגיע – תקיעות השופר, השברים והתרועות. הקול הזה של השופר באמת נגע לי בפנים ופתח את הלב ופתאום מצאתי את עצמי אומרת 'תודה, תודה, תודה, תודה…' אולי איזה אלף פעם. על השנה שעברה ועל כל מה שהיה בה. על השנה שמתחילה עכשיו ועל כל מה שיש לי. והתקיעות המשיכו ויש לי עוד זמן, אז ביקשתי גם כמה בקשות של בריאות ופרנסה, של שמחה ואהבה וקירבה, של נחת רוח ואורך רוח ושאדע לראות את הטוב, והכי חשוב – לשמוח במה שיש לי.

אבל כל האופוריה הזו גם גרמה לי לעצור לרגע ופקחה לי את העיניים. כשהתקיעות הסתיימו והשיחות ביני לבין עמית התחדשות, פתאום הבנתי שכבר שש שנים אני לא מרגישה את תחושות החגיגיות שחשתי כחילונית. אני פתאום קצת כועסת עליו, על עמית שהוא לקח לי את החגים ואת החגיגיות. כי פעם, לפני שחזר בתשובה, כששנינו היינו חילוניים, החגים היו גם החגים שלי. והיו לי המנהגים שלי – של ארוחה משפחתית עם המשפחה המורחבת, של לזייף בקולי קולות שירי חג שרק ילדים מכירים את המילים (למבוכתם הרבה של כל הסובבים), של מתנות ואיחולים בטלפון ובהודעות, של שליחת פרחים לאמי, לחמותי ולסבתא שלי.

אז, בגלגול הקודם, זה אפילו לא היה אכפת לעמית כל כך. אבל עכשיו כשהוא דתי ואני לא, אני מוצאת את עצמי כל כך עסוקה בכל מה שצריך ומה שאסור. פתאום יש ציפייה ממני שאלך לשמוע שופר, כי זה חשוב, ושאהרהר במעשיי, כי זה מה שצריך. ואם אני אפילו מאחלת 'שנה טובה ומתוקה' למישהו, אז בעיניו עשיתי מצווה. ופתאום כל מה שאני עושה זה כאילו בשבילו.

מה זה פה, כפייה דתית?

אז לא בא לי יותר. עמית ניכס לעצמו את החגים והחגיגיות ואני, בהתאם, מוצאת את עצמי עושה לו​ דווקא – ולא עושה. כי מה פתאום שאני אעשה דברים דתיים?! מה זה פה, כפייה?! אפילו דברים שפעם הייתי עושה, מעצמי, בכיף​ הפכו אצלי בראש להיות דברים שלו.​

אבל ​פתאום הבנתי שזה לא באמת קשור לחזרה בתשובה שלו, ואפילו לא אליו. הרי זה לא שבגללו לא שלחתי לאמא שלי פרחים, ואם זה חשוב לי לשיר בקולי קולות שירי חג, אז למה לא? שיהיה נבוך קצת, והאמת שהפסקתי עם הכל, כי מרב שהתעסקתי במה שחשוב לו – פשוט קצת שכחתי מעצמי וממה שחשוב לי. ​

אז השנה החלטתי למצוא את החגים שלי, שתמיד מאוד אהבתי, מחדש. להפסיק להגיב אליו, ולהתחיל להגיב לעצמי, ולמה שחשוב לי וטוב לי. אפילו אם מה שטוב לי הוא קצת סממן דתי. זו לא בושה. אפילו לחילונית. כשיצא החג, כתבתי לו לטלפון האוקראיני שאני כבר לא כועסת. הוא לא ידע על מה, אבל הניח שזה קשור לנסיעה שלו לאומן, זה אף פעם לא עובר לו חלק.

'מחו·ל?' הוא שאל.
'בטח', עניתי, 'מחו·ל, מחו·ל, מחו·ל'.

שתהיה חתימה טובה.