בפודקאסט "התקשרות – המרכז למשפחות עם פערים דתיים", מתגלה סיפור עוצמתי ומרגש על הקשר המיוחד בין ציפי, אם חרדית חסידית מבני ברק, לבתה, הנייה קליימן, בת 29, נשואה ואם לשניים, המתגוררת כיום בראש העין ומנהלת אורח חיים חילוני.
השיחה החשופה והכנה בין השתיים, בליווי אביטל ברעם (מייסדת עמותת התקשרות), מציפה את האתגרים, הכאבים והתובנות של משפחה אחת המנווטת בין שני עולמות תרבותיים ודתיים שונים לחלוטין.
הנייה, המגדירה את עצמה כ"חילונית עם דם חסידי", מתארת את התהליך שעברה, שהחל עוד בתקופה שלפני גירושיה הראשונים, כאשר הרגישה פחות מחוברת לאורח החיים הדתי בו גדלה, "פשוט הרגשתי שהשינויים היו מנוף לצמיחה", היא משתפת.
לאחר שעברה לגור לבד, היא הרגישה חופש לקבל החלטות עצמאיות שהובילו אותה לנהל אורח חיים שאינו תואם את בית הוריה.
עבור ציפי והמשפחה, המעבר של הנייה לא היה קל. "כמובן כמו אצל כולם שלא מקבלים את השבר", מתארת ציפי את התחושות הראשוניות. היא מציינת כי השינויים לא התרחשו בפתאומיות והיו להם סימנים מקדימים, כמו שינויים במראה החיצוני, שיחות בטונים אחרים ואפילו רכישת טלוויזיה לדירה. ציפי מספרת על הקושי בקבלת החלטות של הנייה, כמו השימוש במחשב ובטלפון, דברים שעליהם דובר לפני החתונה והוסכם שלא יהיו בביתה.
אחד מרגעי השיא בשיחה מתמקד בתגובה של ציפי להורדת כיסוי הראש של הנייה, "זה הלם", היא משתפת בכאב. היא מתארת את התחושות הקשות ואת הצורך העז שלה לשתף מישהו, ואת העצה שקיבלה: "תורידי ציפיות… מספיק שאת אוהבת אותה זהו". ציפי מדגישה שלאורך כל התהליך, היא בחרה לכבד את בתה ולא לבוא אליה בטענות, ביקורת או דרישות, למרות הקושי האישי.
הנייה מספרת על החשש מהתגובות של המשפחה ועל תקופה של "פיצול" פנימי, שבה הייתה מתלבשת באופן מסורתי יותר כשביקרה באזור הבית, היא מתארת את השיחה הטלפונית עם אמה, בה אמרה לה: "אני כבר לא דתיה, אני כבר במקום אחר, את צריכה להבין את זה".
ציפי זוכרת את השיחה הזו ומעידה כי היא הקלה מאוד על הנייה, שחשה שהפערים ביניהן הולכים וגדלים, הנייה מסבירה כי האומץ לספר הגיע מתוך תחושת שלמות עם הבחירה שלה ומתוך הבנה שהיא עושה זאת ממקום של רצון לשלווה ולא מתוך התרסה.
למרות חששות מצד משפחה מורחבת, הנייה מעידה כי הקשר עם משפחתה הגרעינית נשמר ואף התחזק, היא מדגישה את הכבוד ההדדי ואת ההפרדה הברורה שהיא עושה בין אורח חייה לבין כיבודה את משפחתה כאשר היא מגיעה לבקר, "אני אמרתי, כל אחד יש לו את הבחירה שלו… אני בחיים לא אשפיע על אף אחד במשפחה", היא מציינת.
ציפי מדגישה כי הפוקוס שלה ושל בעלה היה על חיזוק הילדים האחרים במשפחה ועל העצמת מה שיש להם בבית. "הפסקת אש, הכל בסדר, אנחנו אוהבים", היא מסכמת את הגישה המשפחתית. היא מציינת את הערך העליון של המשפחה ואת הרצון לשמור על בריאות הנפש של הילדים.
הנייה משתפת כי למרות אורח חייה החילוני, היא עדיין מחוברת לשורשיה ולתרבות ממנה באה. היא מספרת על שירים ביידיש ובלשון הקודש שהיא שומעת ושרה, ועל המפגשים המשפחתיים הצבעוניים שבהם כולם מרגישים בנוח זה עם זה.
כשנשאלה על הרווח מכך שקיבלה את בתה, ציפי משיבה: "קודם כל שמרנו על שלמות המשפחה ושלמות משפחה זה א' ב', לפני הכל… למדנו איך לחשוב על הילדים שבעצם יש להם את הבחירה שלהם זה שלהם". היא מדגישה כי הפסיקה לקחת את בחירת בתה באופן אישי והבינה שהתפקיד שלה הוא קודם כל להיות אמא ולא "מטיפת מוסר".
הנייה מציינת כי הקשר עם אמה התחזק מאוד לאחר ששיתפה אותה, שכן קודם לכן חשה מנותקת ונאלצה להסתיר חלקים מחייה, "אחרי שדיברתי איתה, הסתנכרנו, אז באמת חזר יותר הקשר השיתוף והאהבה".
בסיום השיחה, שתי הנשים מעבירות מסרים חשובים, ציפי קוראת לאמהות לילדים שעברו שינוי באורח חייהם לעשות הפרדה, לגלות אמפתיה ולא לבוא בטענות מוקדמות "תנו לו תנו לו לחפש… בינתיים להיות מכילה, התפקיד האמיתי שלך זה להיות אמא", היא מדגישה כי למרות חילוקי הדעות, אי אפשר לוותר על הילדים.
הנייה פונה ליוצאים בשאלה ומבקשת מהם לא לשבור את הכלים ולא לנתק את הקשרים עם המשפחה. "בסוף אני מאמינה שהקשר עם המשפחה ועם ההורים הוא באמת בריאות הנפש… לא לטרוק את הדלת". היא מדגישה את הרווח שבשמירה על קשרים, גם אם המשפחה לא תמיד מקבלת באופן מלא.
סיפורן של ציפי והנייה הוא עדות מרגשת לכוחה של האהבה ולחשיבות של קבלה וכבוד הדדי בתוך המשפחה. הוא מהווה השראה למשפחות רבות המתמודדות עם פערים דתיים ומראה כי אהבה באמת יכולה לנצח הכל.
