אירועי שמחת תורה אשתקד והלחימה שבעקבותיהם העמידו שוב בפניה של הציבוריות הישראלית תמונת מראה על יחסי הורים־ילדים במגזר החרדי, במקרה של עזיבת הדת באופן מלא או חלקי. חלק מן המקרים נצרבו בתור סיפורים חיוביים: כך למשל סיפורו של הקדוש יעקב קרסנינסקי הי"ד, שסוקר בהרחבה בכלי התקשורת השונים, ושבני משפחתו הביעו כלפיו תמיכה בלתי מסויגת, אהבה והערכה. לעומת זאת, היו סיפורים שעוררו סערה בשל היותם משקפים מציאות של אי־קבלה וחוסר כבוד. (יש לסייג שאין הכרח כי סיפור שהוצג בתקשורת כסיפור של אי־קבלה הוא אכן כך במציאות; ניתנו עדויות רבות לעיוותים וסילופים של תיאורי מערכות יחסים בתקשורת, בזדון או בשגגה.)
יוצאים בשאלה היום, לפחות במישור ההשקפתי, יקבלו חום, חיבוק ותמיכה. ביטוי לכך מצאנו בארגון "אהבת קדומים" שהקימה חסידות בעלזא לבני החסידות היוצאים בשאלה, וכן בשו"תים שונים עם גדולי ישראל
כך או כך, מהתמונה הכללית עולה בבירור כי הציבור החרדי עבר כברת דרך משמעותית ביחסו כלפי היוצאים בשאלה. אם בעבר (ולא לפני שנים רבות), מקובל היה כי היוצא בשאלה הוא בבחינת טמא – "בדד ישב מחוץ למחנה" – והוריו הכואבים עשו ככל שביכולתם למנוע את השפעתו על שאר בני המשפחה ועל טיב השידוכים לאחיו (במקרה הטוב; במקרים פחות טובים המניעים היו שיקולי תדמית ונראות), הרי שכיום השתנתה המגמה. יוצאים בשאלה היום, לפחות במישור ההשקפתי, יקבלו חום, חיבוק ותמיכה. ביטוי לכך מצאנו בארגון "אהבת קדומים" שהקימה חסידות בעלזא לבני החסידות היוצאים בשאלה, וכן בשו"תים שונים עם גדולי ישראל כגון הרב גרשון אדלשטיין זצ"ל, ועוד.
ברם, החיים אינם השקפת עולם. הם מלאי סתירות ומורכבויות. גם כאשר מבחינה השקפתית הדרך ידועה ומלאה ציטוטים של מומחי הנפש והדרכות מפי גדולי ישראל, הרי שכאשר מגיעים הדברים אלינו עצמנו – אנשים בעלי חולשות והתמודדויות – הם נראים אחרת.
ייעוץ לזוגות עם פערים דתיים
דתיים וחילונים יכולים לקיים זוגיות מאושרת. שיחת היכרות והתאמה חינם.
לפני מספר חודשים שחה לי אם למתבגרים כי קשה לה מאד עם אופן הדיבור של בתה, המלא בוטות, אגרסיביות וצעקות. תוך כדי הדברים היא סיפרה עד כמה היא מאמינה בקבלה של הנוער כפי שהוא. למעשה, היא אף יעצה בעצמה לאב שהתלונן על חוסר הצניעות של בתו שלא להתחשב במה שהשכנים חושבים עליה או במה שהיא משדרת, אלא להבין כי זוהי דרכה. כלומר, כלפי אותו אב הדברים היו ברורים, מוחלטים ושכלתניים, אך כאשר הדברים הגיעו אליה פתאום רק הרגש פעל, ומי שנתנו את הטון היו הכבוד העצמי ותחושת ההשפלה.
אינני מתכוון בכך להעביר ביקורת, אלא להסביר את הקונפליקט הגדול שבו מצויים לא מעט הורים. את התיאוריה שיש להתמודד באמצעות קבלה אבסולוטית מנפצים החיים עצמם. הדאגה להשפעה על האחים בבית, שנשמעת ארכאית ובלתי רלוונטית, היא דאגת אמת. ילד הנמשך אל הסמארטפון של אחיו, ילדה צנועה שמעריצה את הלבוש הפרובוקטיבי של אחותה הגדולה, סגנון שיח שמחלחל אל הבית, וכן הלאה – כל אלו מעוררים חשש ראוי ולגיטימי אצל ההורים.
באירוניה, אפשר לומר כי יש משפחות שבהן כדי לקבל יחס חם ומכיל עליך רק להסיר את הכיפה… דבר גדול הוא, אמנם, שניתן כיום בכלל לספר בדיחה כזו, אך מצד שני היא מעוררת את לבנו להבחין בכך שקיימת סכנה רוחנית ורגשית לשאר בני הבית (בפרט כשמדובר בצעירים) במקרה שאחד מן האחים עוזב את הדרך והשפעתו ניכרת.
על אהבה וגבולות
בשנה הראשונה לנישואי זכיתי לחזור בתשובה. השינוי באורחות החיים היה פתאומי ודרסטי, ואשתי ההמומה מצאה את עצמה בסיטואציה קשה לעיכול שאיש לא הכין אותה אליה. ואולם, בניגוד לזוגות רבים זכינו לצלוח את המשב. כיום, כשגם היא שומרת תורה ומצוות, אנו מנהלים יחד את מרכז התקשרות המלווה ומדריך זוגות נוספים בסיטואציה דומה, כאשר אחד מבני הזוג חזר בתשובה או, למרבה הצער, יצא בשאלה. עם השנים התברר לנו כי ליווי והדרכה אלו הם קריטיים לא רק עבור זוגות שעברו משבר כזה, אלא עבור כל משפחה שמצאה את עצמה במצב שאחד מבני המשפחה שינה את אורחות חייו. לעובדה זו נחשפנו רק כאשר התחילו להגיע פניות ובקשות מצד משפחות כאלו. בתחילה חשבנו שאין קשר בין מורכבות דתית בזוגיות למורכבות דומה במערכות יחסים אחרות, אך מתברר כי יש קווי דמיון רבים שלא תמיד מודעים אליהם ואותם אני מבקש להציף.
בין אם מדובר בזוג נשוי או בילד שעוזב את הדרך, נוכחת בחריפות רבה חווית האובדן. היא יכולה להיות מודחקת או מוכחשת, עטופה בתיאוריות אחרות או גלויה, אך תמיד היא קיימת. גידלנו ילד, ביקשנו עליו, התפללנו, הצעדנו אותו בדרך ראויה, קיווינו לקצור פירות מתוקים – ופתאום מגיע הרגע ואנחנו ניצבים מול מציאות קשה. מה שחלמנו עליו לא עתיד לקרות. תחושת אובדן זו דורשת "תקופת אבל" של עיבוד המציאות החדשה שנכפתה עלינו. אי אפשר להמשיך בחיים עם חיוך פלסטי וחיבוקים ולומר, "הו, זה מה שציפינו ממך להיות". הזיוף הזה לא יחזיק מעמד וגם לא יעביר את השדר. עלינו להעמיד קודם כל מול עצמנו, ואחר כך גם מול הילד, את ההודאה בכך שהתרחש פה ארוע משמעותי שדורש שינוי בפוזיציה ההורית. התעלמות והתכחשות יגרמו רק נזק.
לאחר ההסכמה לחוות את האכזבה ולתת מקום לאובדן, ניתן להתחיל לצעוד בדרך חדשה. צעידה זו אינה מצריכה רק ידע תיאורטי של "תאהבו אותו כמו שהוא", "תאמינו בו", "תתנו לו את התחושה שהוא תמיד רצוי", אלא בעיקר כלים. תקופה זו אינה מצריכה רק סגולות ותפילות, אלא שינוי תפיסה, לא הכלה לבדה אלא גם גבולות.
הסיבה העיקרית לכך היא זיהוי שגוי של גבולות כדחיה. כביכול, אם אין אנו מקבלים כל התנהגות באשר היא, אנו דוחים את הילד
נראה כי מילה זו – "גבולות" – היא המאתגרת ביותר בתקופה נפיצה זו. הורות בימינו נוטה באופן כללי להסתבך עם הצורך בהצבת גבולות, ואכן האתגר אינו פשוט: גבולות נוקשים מדי עלולים להיות הרסניים, אולם העדר גבולות הוא הרסני יותר. מול מתבגר העוזב את הדרך, שאנו מבקשים לשמור קרוב לבית וללב, הדברים נעשים מסובכים אף יותר. הסיבה העיקרית לכך היא זיהוי שגוי של גבולות כדחיה. כביכול, אם אין אנו מקבלים כל התנהגות באשר היא, אנו דוחים את הילד.
ואכן, הורים רבים ששיננו את הדרכת האהבה ללא תנאי מצאו את עצמם נעדרי כל יכולת להציב גבולות מול הילד שלהם, מצב שבאופן פרדוקסלי לא הוסיף לשלוותם הנפשית או לשלום בבית אלא התפרץ כהר געש. שוב אדגיש כי אין בדברי חלילה פסילה של ערך האהבה ללא תנאי. עלינו לאהוב את ילדינו ללא תנאים, בהחלט, אך הדרך לבטא את הערך אינה הכלה חסרת גבולות. עניין המילה 'הכלה' הוא להיות כלי, וכלי אינו יכול להחזיק (להכיל) מאומה כאשר אין לו גבולות.
אמנם הדרך לתקשורת כזו אינה נסללת ביום אחד, ופעמים רבות בהיותה באה לתקן עיוותי תקשורת רבי שנים עליה להיעשות בהכוונה ובשיתוף של אנשי מקצוע, אך היא הדרך הבטוחה ואולי היחידה שמוכיחה את עצמה
מכאן, יש להתמקד בדרכים הפשוטות להרמוניה בבית, הראשונה והעיקרית היא תקשורת. לא מפתיע לגלות כי 'נושרים' רבים מתקשים לנהל תקשורת תקינה עם הוריהם. חיטוט קל בעבר מגלה כי הדפוס הזה לא נולד עם השלכת הכיפה, אלא היה שם הרבה קודם לכן. ניתן לומר בזהירות כי העדר יכולת זו היא מהגורמים המרכזיים לריחוק הנפשי מכל מה שהבית מייצג.
תקשורת טובה וכנה מול המתבגר העוזב אין בה רק כדי לרפא את פצעי העבר, אלא אף לסלול דרך לחיים של הרמוניה. כאשר ילד מסוגל לדבר מול הוריו על הצרכים והרגשות שלו, על פחדים ותשוקות, על כאבים והטריגרים המפעילים אותם, הוא מסוגל לשמוע גם את לבם של הוריו ולתת את חלקו במערכת היחסים. אמנם הדרך לתקשורת אינה נסללת ביום אחד, ופעמים רבות בהיותה באה לתקן עיוותי תקשורת רבי שנים עליה להיעשות בהכוונה ובשיתוף של אנשי מקצוע, אך היא הדרך הבטוחה ואולי היחידה שמוכיחה את עצמה.
יוסי מגיע לשבת
לצורך הדוגמא ניקח את סיפורו של יוסי. יוסי הוא בחור בן עשרים שגדל במשפחה חרדית ויצא בשאלה. הוא שוכר דירה עם שותפים ואינו שומר שבת. כשהבינו הוריו שהוא יוצא בליל שבת למסיבות, חשבה האם שלא נכון לאפשר לו להגיע לסעודה – כיצד יגיבו האחים לעזיבתו באמצע הסעודה? מה יענו על שאלותיהם? ומה יאמרו השכנים כאשר יראו אותו נוסע ברכב בלב השכונה החרדית? אביו של יוסי התעקש כי סעודת ליל שבת היא רגע של שיא משפחתי, ואסור בשום אופן לוותר עליו. התייעצות עם איש מקצוע חיזקה את תחושתו של האב, לצד הבנה שאכן צריכה להיות רגישות לחששותיה של האם.
ההורים קבעו פגישה עם יוסי, ובה הבהירו לו עד כמה חשוב להם שישתתף בסעודות השבת ויקח בהן חלק – "זה הרגע בשבוע שבו אני זוכה לפגוש את כולכם בנחת, ללא מסיחי דעת, ולהתענג על המשפחה הנפלאה שזכיתי להקים. כשאתה לא נמצא חסר לנו חלק משמעותי מדי." "זו גם ההזדמנות שלך סוף סוף לפגוש את האחים שלך," מיהרה האם להוסיף, "לראות את האחיינים המתוקים." יוסי הנהן. כבר שלושה שבועות לא הגיע לסעודות השבת, הוא חשב שכך נוח להם יותר, וגם הוא עצמו לא הצליח להבין אם הוא רוצה את הסעודה הזו או שהיא רק תסבך אותו יותר. מצד שני הוא באמת התגעגע. גם עבורו, שולחן השבת היה רגע של מנוחת הנפש, אוכל טוב, שירים ומשפחתיות.
"אני אבוא," הוא התחיל לומר ואז במהירות הוסיף, "אבל שלא תחשבו שאני נשאר לישון או משהו. יש לי מקומות נוספים שאני רוצה ללכת אליהם." עננה חלפה על פניה של אמא, אך היא לא אמרה מילה. אבא הביט בו ואמר: "אתה ילד גדול ואני לא מתערב בבחירות שלך, רק מבקש שאת שולחן השבת שלנו תכבד בכיפה ואת הפלאפון תכבה לפני שבת או תשאיר באוטו. סגור?"
השיחה הסתיימה באוירה טובה, ומאז יוסי מגיע כמעט כל שבת לסעודה עם כיפה ובלי טלפון. אבא ואמא נהנים מנוכחותו והאחים שמחים לראותו. לפעמים הוא כבר נשאב לחמימות הביתית, ולפעמים יוצא באמצע הסעודה, אך תמיד נותרת ההרגשה הנעימה בלב: הוא רצוי, זה הבית שלו.
כמובן, לא תמיד תוכל שיחה אחת לפתור את הבעיות. לעתים קרובות יש משקעי עבר קשים, ושיחה עשויה להיות דוקא טריגר. במקרים אלה מומלץ להיערך לסדרה של שיחות, ונוכחות של איש מקצוע בעל ניסיון במקרים דומים יכולה לסייע רבות. כך או כך, הבסיס הוא שיחה כנה המשדרת קבלה, אהבה ואכפתיות, אך גם משרטטת גבולות.
לפעמים תהיינה גם הפרות של הגבולות. במקרים אלו ניתן לקיים שיחה נוספת או להזכיר בהומור את הגבול ש'נשכח. נמשיך לצורך כך את סיפורו של יוסי:
האווירה סביב שולחן השבת היתה נעימה. יוסי נכנס הביתה מיד לאחר קידוש, והוציא כיפה מכיסו. האחיינים הקטנים רצו לקראתו, מחכים שירים אותם גבוה, ואבא קם לחבק ולברך אותו. לאחר המרק נשמע צלצול עדין מכיסו של יוסי. אמא הביטה באבא ומאיר, הגיס, התחיל לזמר: "מה ידידות מנוחתך…". האחיינים הקטנים הצטרפו מיד, ותוך רגע כל השולחן שר. יוסי השתיק את הצלצול והצטרף לשירה.
הסעודה המשיכה כרגיל, עם זמירות שבת, דברי תורה ושיחות משפחתיות חמות.
ביום חמישי, כשיוסי היה בדרך הביתה מהעבודה, הטלפון צלצל. היה זה אבא.
"יוסי, מה שלומך?"
"ברוך השם אבא, הכל טוב."
"שמע, רציתי רק להגיד לך כמה טוב היה לראות אותך בשבת שעברה. האחיינים שלך כל כך שמחו… אני מניח ששכחת את הפלאפון בכיס, ומעריך את זה שלא יצאת לענות. מזכיר לך שזה מאד חשוב לנו שהפלאפון יישאר באוטו."
"כן, אבא. סליחה על זה."
"אין צורך להתנצל, קורה. העיקר שאתה בא, ושאתה אתנו. מחכים לך מאד."
"תודה, אבא. אני אשמח לבוא."
יש מי ששיחה כזו נתפסת בעיניו מרתיעה ודרמטית. במקרים אלה ניתן לרוב להשתמש בהומור, כמו בגרסה האלטרנטיבית לסיפורו של יוסי:
האווירה סביב שולחן השבת היתה נעימה. יוסי נכנס הביתה מיד לאחר קידוש והוציא כיפה מכיסו. האחיינים הקטנים רצו לקראתו, מחכים שירים אותם גבוה, ואבא קם לחבק ולברך אותו. לאחר המרק נשמע צלצול עדין מכיסו של יוסי. שקט השתרר בחדר ההומה, שקט של חוסר הבנה שהתחלף מהר מאד בשקט מתוח. יוסי מיהר להשתיק את הצלצול אבל זה היה קצת מאוחר מדי. אבא הרים עיניים טובות ואמר בחיוך: "יוסי, שירי שבת לא חסרים בשולחן הזה, בפעם הבאה אתה יכול להשאיר את המוזיקה באוטו. בסיידר?"
התפקיד ההורי לא מסתיים
אחת התובנות שיכולה להקל על ההורים להתחיל ולהשקיע בדרך הפתלתלה הזו היא ההבנה כי זהו רצון ה' מאתנו. כאשר גיהצנו את בגדיו לישיבה ושכרנו מורה פרטי ללמדו גמרא, היה ברור לנו כי זה מה שנדרש מאתנו ההורים למען עתידו הרוחני ואל לנו להתרשל במשימה, כך הדבר כאשר מדובר בתחזוק הקשר.
כשם שברי לנו שעתידו הרוחני של ילד תלוי בביסוס הקומה הגשמית הארצית שלו – אוכל, בגדים, שינה, התפתחות תקינה – ואת שנות חייו הראשונות אנחנו מקדישים לכך במסירות (ולאחר מכן מתווספות קומות נוספות של התפתחות רגשית, נפשית ורוחנית), כך עלינו להבין כי בשלב זה הילד שלנו זקוק לבניית הקומות השונות בנפשו בהדרגה. הדאגה לגשמיות שלו היא עבודתנו הרוחנית, ודאגה לעולמו הנפשי היא קריטית ואף יותר מכך. ילד שמרגיש כי להוריו אכפת באמת ובתמים ממצבו הנפשי, עד שהם מוכנים להשקיע בכך הרבה, הוא ילד שנשאר קרוב לאבא ואמא ולא רוצה להתרחק.
רבים מספור הם הנערים שחוו דחיה שהובילה אותם לחיפוש מקור אלטרנטיבי של חום ונחמה במקומות רחוקים – מקומות שעשויים לדרדר אותם למסלול חיים מסוכן פיזית, נפשית ורוחנית
מנסיוני רב השנים, אני רואה בעליל כי ילדים שביתם נשאר בית והוריהם נשארו הורים, מלווים, תומכים, מאפשרים ומחבקים, הצליחו לעלות על מסלול של חיים נורמטיביים – כלכלה, מקצוע וקשר בריא עם המשפחה. לעומתם, רבים מספור הם הנערים שחוו דחיה שהובילה אותם לחיפוש מקור אלטרנטיבי של חום ונחמה במקומות רחוקים – מקומות שעשויים לדרדר אותם למסלול חיים מסוכן פיזית, נפשית ורוחנית.
לא הכל תלוי בנו, אך הרבה דוקא כן. זיקוק רעשי הרקע והפחדים והתכווננות אמיתית לצרכי הילד הם קריטיים. לצדם, חשוב להפנים את העבודה שנדרשת מאתנו כלפי הילד, ואת ההבנה שהמסע הזה נסלל ומכוון מידיו של הקב"ה המבקש להעביר אותנו דרך למעננו ולטובתנו. אם נסכים לרגע להשיל מעל עצמנו את התדמית הרוחנית החיצונית שעטינו על עצמנו וביקשנו לטפח בילדינו, נצליח בע"ה לפעול מתוך פנימיות עמוקה המכוונת לרצון ה' מאתנו.
הלוואי שיקויים בנו בקרוב: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם (מלאכי ג, כד).
