טלפון ליצירת קשר

Sale!

אהובי, למה יצאת בשאלה?

מיכל מושקוביץ מגלה שבעלה אבי החרד"לי (חרדי לאומי) בחר לצאת בשאלה. למרות השבר והכעס היא נאלצת לאסוף את עצמה ולבחור אם לעמוד לצד בעלה או לעזוב ולצאת לחיים חדשים.

המחיר המקורי היה: ₪84.המחיר הנוכחי הוא: ₪69.

משלוח

עד 14 ימי עסקים

ספר ייחודי

לזוגות עם פערים דתיים

מאת

אושרית גרינפלד

Scroll to Top

רחלי

מחובר/ת

רחלי

היי, זאת רחלי מעמותת התקשרות, אשמח לעזור לך בכל עניין, בכדי שאוכל לתת לך שירות בוואטסאפ, נא רשום את שמך והטלפון שלך

פרק ראשון – 
זה קרה בבוקר יום רביעי. קרני השמש ליטפו את פניי מבעד לחלון הפתוח.
התמתחתי בעצלתיים, מנסה לתפוס רגעי שקט אחרונים במיטה החמה לפני תחילת מרוץ החיים.
"בוקר טוב, מתוקה," אבי ליטף את לחיי.
"בוקר טוב, אבי, אתה זוכר שאתה לוקח היום את הילדים מבית הספר?"
אמרתי והתהפכתי לצד השני.
"בסדר," הוא אמר בטון רציני מדי, ונשם נשימה עמוקה וכבדה.
"אתה מרגיש טוב? הכול בסדר?" שאלתי.
"כן. מיכל, אני רוצה להגיד לך משהו."
פקחתי את עיניי, אבי ישב בקצה המיטה, לבוש ומוכן לקראת יום העבודה.
גופו היה מכווץ והוא נראה מוטרד מתמיד. טון דיבורו הנמוך והשקט הבהיר לי מייד שמתחילה שיחה רצינית. התיישבתי במיטה והבטתי בעיניו הדרוכות.

"רציתי לשתף אותך, חשוב לי שתשמעי את זה ממני…"
הרגשתי פרפרים בבטן. מה הוא רוצה? חשבתי לעצמי.
"אני כבר לא מאמין באלוקים."
"מה…?!"
"אני כבר תקופה ארוכה לא דתי."
"מ…מ…מה?" פי נפער בתדהמה. לא הצלחתי לחשוב בבהירות.
אבי ראה את מבטי המופתע והמשיך, "כן, אני כבר תקופה ארוכה מרגיש שלאלוקים לא באמת אכפת מכל המצוות שאני מקיים."
"מה… מה זאת אומרת?!"
"מיכלי, אני לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל…"אבי השפיל את עיניו ואמר בלחש, "חיללתי שבת."
הרגשתי דקירה חדה, כאילו מישהו נעץ סכין בגבי. אבי ניסה ללטף את ידי.
הבטתי בעיניו החודרות, "תגיד לי שאתה עובד עליי, בבקשה," לחשתי, כמעט התחננתי.
אבי נאנח. "מיכלי, סליחה, אבל אני כבר לא שם. הרבה זמן."
הוא השתתק לרגע, ואחר כך הוסיף, "אני גם רוצה שתדעי שאכלתי במסעדות לא כשרות."
לא הצלחתי לדבר. כל מילה שלו פגעה בי כמו מכת חשמל, הרגשתי שאני נשרפת מבפנים. איך הוא לא סיפר לי? תחושת בגידה החלה לפעפע בתוכי.
"לא ידעתי שיש לך סוד… למה לא שיתפת אותי?" מלמלתי.
"לא הבנתי את עצמי, חשבתי שאני בתקופה עמוסה, שזה עניין של זמן ובסוף הכול יעבור. אבל עכשיו אני מבין שכל המצוות האלה כבר לא משמחות אותי, זה כבר לא מדבר אליי. לכן החלטתי שאני חייב לספר לך."
שתקתי.
איך זה קרה לי? איך יכול להיות? אני, עם החושים המחודדים שלי, לא שמתי לב למה שמתרחש סביבי. איך הוא עשה את כל זה מאחורי גבי?
הרגשתי שכוחותיי אוזלים. את חייבת לקום, לצאת לעבודה, אמרתי לעצמי והתרוממתי מהמיטה.

בשארית כוחי, צעדתי לכיוון המטבח, מנסה להכין קפה של בוקר, להיאחז בשגרה. איך זה קרה דווקא לי?

הדוס שלי – שדואג לשאול ולהתייעץ עם תלמידי חכמים על כל עניין קטן, שהקפיד כל־כך, עד שפעם אחת שאלתי אותו: למה אלוקים ברא לנו שכל, אם כל דבר צריך לשאול רב? – הדוס שלי הפך את עורו.
נזכרתי ביום שבו התעוררתי משנת הצוהריים וראיתי את אבי על סולם בסלון.
"מה אתה עושה?"
"אני מקלף את הקיר, זכר לחורבן ירושלים."
"תגיד, לא עדיף לקנות קישוט 'אם אשכחך ירושלים'?"
"מיכלי, זאת ההלכה!" הוא אמר נחרצות, ואני שתקתי. מה יכולתי להגיד?
אבי קטע את מחשבותיי. "תגידי משהו, למה את לא מדברת איתי?"
"נמשיך בערב," לחשתי, תוך כדי ערבוב הקפה.

אבי ליטף את גבי, "סליחה שאני מכביד עליך, אהובה."
הסבתי את ראשי לעברו בחיוך מאולץ. "טוב, אני חייבת לצאת לעבודה, להתראות," אמרתי.
ביד רועדת סגרתי את הדלת מאחוריי.

איך כל זה נפל עליי? מי היה מאמין?
דווקא כשחשבתי שאנחנו בתקופה טובה. לשנינו יש עבודה טובה, ברוך השם, הילדים התקבלו לתלמוד תורה "חורב", וסוף־סוף הצלחנו לקנות בית ביישוב הדתי "נאות פצאל" בבקעת הירדן.
מי היה מאמין שנצליח לעבור את כל הטלטלות של בניית הבית?
כשהגיע סוף־סוף יום המעבר, אבי קנה את המזוזות מסופר סת"ם ירא שמיים.

הוא תלה את המזוזה הראשית בכניסה לבית, בחלק הימני של המשקוף, ובירך בכוונה שלמה. הבטתי בו בהתרגשות. עיניו ברקו, היינו מאושרים כל־כך.

אוי אלוקים, איך זה יכול להיות?
מה צפוי לבית שלנו כעת?
נסעתי לעבודה בכביש 90 המתפתל בין הנופים המשכרים של בקעת הירדן.
מעולם לא הצלחתי להתרגל ליופיים של הצוקים הגבוהים והמדרונות המוריקים והתלולים, אבל בנסיעה הזאת לא ראיתי דבר מלבד הכביש המפותל ורק נזהרתי שלא ליפול לתהום.
המשכתי לנסוע, ולאט־לאט החלו חלקי הפאזל להתחבר. הרי הציצית כבר שבוע מונחת על הכיסא, התפילין לא משו מהמדף, והאיחורים הרבים לתפילה… כל־כך הרבה רמזים. איך לא ראיתי? מה אני לא מבינה?
הרגשתי את הלב שלי מתרוקן. כאב, צער, אובדן, משהו מת, מישהו מת.
האהוב שלי איננו. האיש שלי, שאיתו כרתי את ברית הנישואין, שחלמנו יחד לגדל את שלושת ילדינו לחיי תורה ויראת שמיים, כבר לא צועד לצידי…

האם נוכל להמשיך לחיות יחד? ומה יהיה על הילדים? המחשבות טרדו את מוחי ולא נתנו לי מנוח.
פתחתי את דלת המשרד באיחור רב.
"בוקר טוב," אמרתי בקול רפה. אף שהבוקר שלי ממש לא התחיל טוב.
"בוקר טוב," ענתה בחיוך נחמה המזכירה. "מיכל, תגידי, אבי נרשם לחידון היישובי בהלכות הפסח?"
"לא יודעת."
"הפרס ראשון הוא חופשה זוגית! תבדקי, חבל לפספס…"
התיישבתי בכבדות ופתחתי את המחשב. התחלתי לעבור על רשימת המיילים. מילותיה של נחמה הדהדו בראשי: "חבל לפספס… חבל לפספס…" ניסיתי להתרכז בעבודה.

אבל למוח שלי היו תוכניות משלו.
ציוץ הציפורים קטע את מחשבותיי. התבוננתי מבעד לחלון. כל־כך יפה בחוץ. שמיים כחולים, ריח של אביב. וליבי, מה יהיה עליו? לא יכולתי להתאפק יותר, "אני לא מבינה, איך פתאום אתה לא מאמין?"
אמרתי לאבי באותו ערב, לפני שיצאנו לערוך קניות לשבת. "בכלל, איך זה קרה לך? הרי אתה העילוי של הישיבה."
"אל תגזימי," הוא אמר.
"מה 'אל תגזימי'… אם לא היינו מתחתנים היית עדיין לומד!"
"אהה… עכשיו נראה לי שכבר לא…" הוא אמר וקרץ לי בעינו הימנית.
"זה לא מצחיק, חשבתי על זה הרבה. אולי אתה עובר משבר אישי? אולי אתה צריך שינוי, כמו להחליף עבודה?"
"לא, זה לא העניין, אני אוהב את העבודה."
לו רק יכולתי לתקן אותו, או פשוט לעשות אתחול כמו במחשב… "אז אולי אתה צריך חופש, קצת שקט? ניקח כמה ימי חופשה, ניסע לבית מלון מפנק…"
"אני תמיד שמח לבלות איתך, אבל זה לא יעזור. את חושבת שהסתובב לי בורג, נכון?"
"נכון, אני באמת לא מבינה איך התחרפנת! מה קרה לך? מי יאמין שהגבאי של בית הכנסת חוזר בשאלה?"
"קשה לי להסביר את זה, אבל אני כבר לא בקטע של הדת."
"מה זאת אומרת? יש לך שאלות באמונה? אולי תלך להתייעץ עם הרב יקותיאל, אתה הרי מעריך אותו מאוד. אולי הוא יוכל לעזור."
"מיכלי, תאמיני לי, ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל זה לא זה. פשוט נגמר לי. אין לי כבר כוח לדקדוקים, לכל הפרטים וההתקטננות."
"מה זה 'אין לי כוח'? לך אין כוח?! אתה מבין שאני מרגישה שנשברתי לרסיסים. אני בכלל לא יודעת אם אני מכירה אותך. בבקשה," מצאתי את עצמי מתחננת, "בשבילי, לך לדבר עם הרב…" בתמימותי קיוויתי שהשיחה תחזיר את המצב לקדמותו.
"אין לי מה להתייעץ, אני כבר לא מחובר. נגמר לי, אני מרגיש מרוקן מבפנים. את יודעת שהקפדתי על ההלכות עד הסוף, קלה כחמורה, הייתי קיצוני. אין לי יותר כוח, אין לי אנרגיה, נגמר לי החמצן."
"אהה… אז אולי זאת הבעיה, 'הקיצוניות'! למה שלא תלך בדרך האמצע?
תהייה דתי לייט. למה אתה הולך תמיד לקצה, הכול או לא כלום?!"
"הלוואי ויכולתי… אני טיפוס של שחור או לבן. את יודעת שכל מה שאני עושה, אני עושה עד הסוף. זהו, התרוקנתי."
"מה זה 'התרוקנתי'? גם לי לא בא לעשות דברים, אז מה? אני זורקת הכול? שווה לך להפיל את כל מה שבנינו, לפרק את המשפחה?!"
"עברו כבר חודשיים. אני מרגיש שמאוד התרחקנו. אפשר שנמשיך להיות חברים?" שאל אבי אחרי לילה נוסף של חוסר שינה.

שוב התווכחנו עד השעות הקטנות. ויכוח עקר, אידיאולוגי, חסר תכלית, אחד מיני רבים. שוב אותן טענות מעייפות ואותן תשובות מוכרות.
מלחמת התשה. צער עמוק הציף אותי.
"מה זאת אומרת להיות חברים?" שאלתי.
"אני מתכוון שנפסיק להתעסק באידיאולוגיה ובדעות השונות, שכל־כך מרחיקות אותנו זה מזה. כל אחד מתבצר בעמדתו, ולא נשאר מקום יותר לביחד שלנו."
"הבנתי. אבל אפשר שאלה?" אבי הנהן בראשו בהסכמה.
"מה המטרה שלך בחיים? איפה אתה רואה את עצמך בעוד שנה, בעוד עשר שנים? מה זה אומר מבחינתך להיות חילוני?" אבי הביט בי במבט מהורהר. "אתה מתכנן לעזוב אותי, החלטת להיות חילוני כדי שתהיה לך סיבה לעזוב?" התפרצתי.
"לא! מה פתאום, בדיוק להיפך!" אבי הביט ישר לתוך עיניי והניד בראשו בחוזקה לצדדים, "אני הרי הצעתי שנתקרב!"
"אבל את השם עזבת, אתה מחפש חופש ממנו או ממני?" זעקתי. לא יכולתי להישיר מבט אל עיניו.
"מיכלי, תסתכלי עליי." הרמתי את מבטי והבטתי בעיניו הכחולות המרגיעות. איך יכול להיות שהחבר הכי טוב שלי הפך להיות הבעיה הגדולה של חיי?
"אם הייתי רוצה לעזוב הייתי עוזב, זה לא העניין. אני רוצה אותך, אני אוהב אותך. אני רוצה שנישאר יחד. את יקרה לי, המשפחה יקרה לי. את חושבת שתצליחי לקבל אותי כמו שאני?"
למוחרת, כשאבי חזר מהעבודה, הילדים כבר שכבו במיטותיהם, אחרי שהקשיבו לסיפור וקראו קריאת שמע. פינינו יחד את הכלים מהשולחן ואבי התיישב לצידי על הספה בסלון.
"תראה, אני לא מצליחה להבין איך בגיל 32 אתה עושה סיבוב של מאה ושמונים מעלות, בזמן שיש לך כל־כך הרבה מה להפסיד. איך זה קרה?
מישהו השפיע עליך?"
"לא, אין מישהו שגרם לי לעזוב את הדת. אבל אני חייב להגיד לך שאני עובד עם חילונים כבר הרבה שנים ופגשתי אנשים ממש איכותיים. כל התבניות שבניתי כילד, שהאנשים האיכותיים חייבים להיות דתיים, נשברו. היום אני מבין שגם אם אני לא מאמין, אני עדיין אדם טוב ומוסרי.
זה שאיבדתי את האמונה לא אומר שאיבדתי את עצמי."
אבי השתתק ונראה מהורהר. "את יודעת, מיכלי, שבפעם הראשונה שהדלקתי אור בשבת הרגשתי שהאדמה עומדת לבלוע אותי? הלב שלי דפק במהירות מטורפת, פחדתי, הייתי ממש בהלם שלא קרה לי כלום…"

"באמת? אתה יודע שבהתחלה, כשסיפרת לי, הרגשתי שאתה ממש חסר אחריות. איך אתה מרשה לעצמך לחטוא? הייתי בטוחה שעוד שנייה תקבל עונש מהשמיים ואישאר לבד עם שלושת הקטנים…"
אבי התבונן בי בעיניו הטובות והציף בי תחושת געגוע לאיש שהכרתי.
"תגיד," אמרתי בשקט, "אתה באמת חושב שנצליח לחיות יחד? שנוכל לנהל ככה בית? אנחנו הרי ממש כמו קווים מקבילים."
"מיכלי, חשוב לי שתדעי שאני אומנם השתניתי, אבל אני לא מצפה ממך ומהילדים להשתנות. אני רוצה שתעשו מה שטוב לכם. התחתנתי איתך כדי לבנות בית דתי. מבחינתי הבית שלנו יישאר דתי. קידוש, שולחן שבת,
כשרות, הכול כמו שהבטחתי. הדבר היחיד שאני רוצה זה שבשבת אוכל לקבל את הזמן החופשי שלי בחדר העבודה. בכל השאר אני זורם איתך…
מסכימה?"

תנו לאהבה לנצח!

להתגבר על הפערים ולבנות בית אוהב

תרצו לשמוע עוד פרטים או שיש לכם שאלה בכל נושא?

קבעו עכשיו מועד ביומן לשיחת הכרות טלפונית או השאירו פרטים ונחזור אליכם.

עמי ואביטל ברעם, מייסדי העמותה